נולדתי בפילדלפיה להורים אמריקאים מדור ראשון, בתקופת הבייבי–בום שלאחר מלחמת העולם השנייה. אבי לא דיבר אנגלית עד גיל תשע. אולי זו הסיבה שאחותי ואני נשלחנו ל’’פולק–שול’’(בית ספר עממי) ללמוד יידיש ולא לבית ספר דתי. קראתי בשמחה סיפורים מאת י.ל פרץ בשפתם המקורית במקום ללמוד תפילות בעברית. במהלך התיכון הייתי מעורבת עם קבוצת קווייקרים שעסקה בסרבני מצפון בעת מלחמת וייטנאם. כמה עשורים לאחר מכן, בבית הספר לרבנות, אמר אחד מחבריי ללימודים – "זה מוזר שבחרת להיות עם הקווייקרים, שבדרך כלל שותקים עד שיש להם משהו להגיד. אנחנו, היהודים, בדרך כלל מדברים ומדברים עד שיש לנו משהו להגיד.”
אני אם לשלושה בנים (כירורג סרטן, אדריכל, ומנהל אזורי של שוחרי אוניברסיטת בן גוריון) וסבתא לשני נכדי כבוד בארץ וארבע משלי בארה"ב, וכמובן אני יכולה לדבר עליהם ללא הרף. המרחק הפיזי מהנכדים האמריקאים קצת יותר נסבל בעקבות שיחות וידאו שבועיות ארוכות ופעילויות כגון ניסויים מדעיים, חידות ובדיחות, ריקודים, קריאת ספרים ביחד, חידונים מטופשים וגלישה בתיבות של תמונות משפחתיות ישנות. השנה אנחנו מוסיפים גם תכנית לימודים המבוססת על רש"י, שהכנתי לילדים יהודים אמריקאים, כדי שנכדיי הגדולים יותר יוכלו ללמוד על העוצמה, היופי, הצורך והכורח של המוסרי במדרש.
לפני שעליתי לארץ והתיישבתי באזור באר שבע לפני כחמש שנים, כיהנתי כרבָּה בבית כנסת בפרינסטון, ניו ג'רזי. העבודה שם הייתה תמיד מאתגרת אבל גם מתגמלת, ואני מקווה לחזור אליה בעתיד. עם זאת, לא היו לי הזדמנויות לדבר עברית. כשהגעתי ארצה, הצלחתי לזהות הרבה מילים של פריטים במזבח העתיק ואף מילה של פריטי המטבח שלי.
כרבָּה אני ממשיכה לכתוב ולערוך חומר, כולל כתבות עבור העיתונות היהודית Jewish Women International act בשם ארגון JWI – זהו ארגון חדשני המטפל באלימות במשפחה ומתייחס באופן שיטתי לסוגים שונים של התנהגות פוגעת, כולל לקשר בין אלימות בנשק לבין התעללות בין בני זוג. הארגון יזם תכניות על יחסים בריאים בין צעירים, תכניות של אוריינות פיננסית לנשים צעירות, והן הוגשו לקונגרס האמריקאי בשם כל הנשים האמריקאיות. כרגע, הארגון שוקל לקדם מחדש את חוק האלימות נגד נשים (Violence Against Women), אשר הוכיח את הצלחתו בעבר ביחס לפשעי אלימות במשפחה, התעללות בזוגות הומוסקסואלים, תקיפה מינית והטרדות.
לפני שהפכתי לרבָּה לימדתי לטינית ויוונית עתיקה במשך שנים רבות בבלטימור. (יש לי תואר ראשון ביוונית עתיקה ותואר שני בלטינית). לפני כן הייתי בעליה המשותפת של חוות חלב במיזורי ולמדתי אצל הצ'לן של רביעיית אמדיאוס בלונדון. גם היום אני ממשיכה לנגן בצ'לו. בעלי היקר מנגן בכינור וכך נוצר בינינו קשר מיוחד על ידי נגינת מוזיקה ביחד.
הצטרפתי לנשים עושות שלום בסוף שנת 2014 זמן קצר לאחר שאלפי הנשים הראשונות התכנסו בשדרות. מיד חשתי שדעתן של נשים כקבוצה חסרה בהקשר לענייני מלחמה, שלום וביטחון ושהשאלה, 'אם לא אנחנו אז מי'? היא השאלה הנכונה. יחד עם זאת, כאשר נשאלתי 'למה נשים'? הרגשתי שלא יכולתי להסביר זאת מבלי להזדקק לסטריאוטיפים מגדריים. כאשר, אחרי מאמצים רבים, הצלחתי להביא את קרול גיליגאן, מחברת הספרים החכמים על טבע קולות הנשים והצורך בהם, לדבר בפנינו, קיבלתי ממנה את הכלים להתבטא כראוי!
במאמר שכתבתי בשנת 2015 למען התנועה, למה נשים ולמה עכשיו, ניסיתי להסביר כיצד התובנות של גיליגן יוצרות בסיס איתן לעבודה שלנו. אני גם שמחה להוסיף כי קרול הפכה למדריכה בתנועה שלנו, היא כתבה בהתרגשות רבה על הצעידה איתנו לאוהל הפיוס למען בנות הגר ושרה, במהלך מסע השלום 2017.
מצורף כאן קטע מתוך ספרה הבא, שנכתב בשיתוף עם נעמי סניידר, ’’מדוע נמשכת הפטריארכיה?’’ הספר יפורסם באנגלית בסוף נובמבר הקרוב.
בתור עולה חדשה, מצאתי שלהיות פעילה בתנועה מאפשר לי להיכנס לחיים פה בארץ בצורה חיובית. לא רק שהצטרפתי לאירועים במקומות שלא הייתי מגיעה אליהם בכוחות עצמי, אלא הצלחתי גם להתיידד עם נשים מקהילות מגוונות ברחבי הנגב ומעבר לו.
רק עכשיו אני מתחילה להבין כמה חשובות היו עבורי ארבע השנים האחרונות. העמיתים האמריקאים שלי, והקהלים שאיתם שיתפתי בהתלהבות את סיפורה של התנועה, את האסטרטגיה ואת המבנה שלה, מאמצים עתה את אותה תחושה של תקווה – ואת הנחישות לשנות את המציאות – שבה התנועה שלנו הלהיבה אותי.
אני ממשיכה לעבוד בצוות פיתוח המשאבים, והצטרפתי לאחרונה לצוות חדש, צוות "1325" הקרוי על שם החלטת מועצת הביטחון של האו"ם, שנכנסה לספר החוקים הישראלי, ומחייבת ייצוג שווה של נשים בכל הנוגע לביטחון לאומי ולשלום.
בארבע השנים האחרונות זכיתי לייצג את התנועה ב– Sisterhood of Salaam Shalom בבית הכנסת היהודי הליברלי בג׳נבה בינואר שעבר ובחודש מרץ האחרון השתתפתי בוועדה ה-62 של האו"ם בנושא מעמד האישה . באותה נסיעה לארה"ב, הייתה לי הזדמנות לדבר על התנועה עם קרול גיליגן, במהלך תכנית הצהריים של הסמינר התיאולוגי היהודי.
כאשר אני צריכה לנוח מהעבודה מול מסך המחשב, אני עובדת על רבוע בד עבור הפרויקט המתמשך שלנו, פ]ר]יסות שלום. מתוך כתריסר ריבועים שהכנתי עד כה, אני מצרפת כאן תמונה של אחד האהובים עלי. את השמלה הבדואית הזעירה תפרתי מפיסות בד שנתנו לי בחורה, הכפר השכן ממזרח ל'עומר'. השיר המופיע מתחת לחבל הכביסה נמצא כאן יחד עם תרגום לאנגלית. אני מקווה שגם אתם תיהנו מדמיונו המעמיק ומחכמתו.
אני גם מקווה שתשתפו את החברים שלכם בידיעון שלנו ותעודדו אותם להצטרף אלינו. מספר החברות הרשומות בתנועה חשוב, הזמן קצר… וכן, השלום עדיין אפשרי.