פרידה מהסופר עמוס עוז ז"ל

יום אחד קיבלתי מאחותי את הספר "מיכאל שלי" – ואני עולה חדשה, זרה, לא שמעתי לא על הספר ולא על הסופר. אך העלילה מתחילה על מדרגות בנין טרה סנטה, שם נרשמתי ללימודים באוניברסיטה. אמרתי לעצמי: אני יודעת איפה זה, הייתי שם, אני שייכת! אפשר לומר ש"מיכאל שלי" חיבר אותי לארץ.

מאז קראתי כל ספר ומאמר שעמוס עוז כתב, עקבתי אחר דבריו. הערכתי אותו כסופר וכאיש רוח, ראיתי בו מגדלור. כאשר משפחת עוז עברה לגור בערד, עמוס הפך לחלק מהנוף האנושי – בהליכה היומית במדבר, בחיי העיר. הוא העביר חוגים לספרות ולפילוסופיה במתנ"ס, בהם השתתפתי ולא החסרתי מפגש. 

באחת הפעמים, כשאנשים ניגשו אל המרצה כדי לדבר על ספרות ופוליטיקה, אני שאלתי האם יוכל להסיע אותי הביתה. הוא שמח לפניה בנושא פרוזאי והסיע אותי ברצון.

עם הזמן יזמנו פגישה מרובעת – עמוס ונילי עוז, בעלי עמוס ואני. וכפי שעמוס עצמו כתב בברכה ליום הולדתי: "הייתה הרגשה מוזרה שזו לא הפעם הראשונה, שאנחנו בעצם מכירים מזמן, מילדות. החברות פרצה כמו מעיין זך".

בין שתי המשפחות התפתחה חברות קרובה - ביקורים,  ארוחות ובילוים משותפים. הילדים והנכדים שלנו ראו בו דוד קרוב ואהוב, הנכדות הקטנות ישבו על ברכיו כדי לשמוע סיפוריו. לא ראינו לפנינו אינטלקטואל וסופר בעל שם עולמי ועטור פרסים, אלא  איש חם, לבבי, מתעניין, אוהב, מחבק, נדיב, מצחיק.

עם פרסום ספר חדש היה מביא לנו עותק חתום עם הקדשה. לאחר שמשפחת עוז עברה לתל אביב עמוס היה מטלפן כל מוצאי שבת בשעה חמש, מתעניין איך עבר השבוע על כל אחד מבני המשפחה, שמח לספר על משפחתו שהיתה כל כך חשובה לו. חיכינו לשיחה הזו, ואם לא היינו בבית שמחנו להקשיב להודעה במשיבון, שתמיד הסתיימה במילים "אני אוהב אתכם!"

השבוע חיכינו לצלצול הטלפון שלא הגיע., והיה לנו כל כך הרבה לספר לו!

עמוס יחסר לנו, וכבר חסר לנו, מאד. אזכור תמיד את מילותיו הטובות ואת חיבוקו החם.