על מה חושבים הצעירים בנושא הסכסוך? / סביונה רוטלוי

בעוד שהמבוגרים עסוקים במחלוקות פוליטיות ובהאשמות הדדיות לעובדה שהסכסוך בינינו לבין שכנינו עדיין מדמם, וסביב השאלה האם הוא פתיר בעתיד הנראה לעין, או האם הפתרון הוא שתי מדינות, מדינה אחת, הסדר אזורי, קונפדרציה, או סיפוח ועוד, עסוקים הצעירים בסוגיות אחרות לחלוטין.

לפי כחודש נפגשו 44 צעירות וצעירים מכל הארץ למרתון חשיבה ופצחנות (האקתון) של 24 שעות שדן בהסרת חסמים לשלום, וזאת בחסות תנועת נשים עושות שלום. היו בהם, בין היתר,  סטודנטים מאוניברסיטת בר אילן, באר שבע, תל אביב, חיפה, ירושלים, מכללות ספיר, תל חי, מרכז גליל, הבינתחומי, אורנים אונו, ועוד.

בתום יממה ללא שינה ובעזרת 20 מנטורים הוצעו תוצרים שונים.

מעניין היה להיווכח שאף אחד מהצעירים לא יצא מנקודת ההנחה הפופולארית בקרב המבוגרים לפיה "אין פרטנר". כולם יצאו מתוך הנחה שהחסם המרכזי הוא חוסר היכרות עם הצד השני, שכוללת ידיעת השפה, התרבות והנרטיבים השונים.

כדור שחי את הרשתות והטכנולוגיה מעניין היה לראות את הפתרונות היצירתיים שעלו ליצירת קשרים בין אישיים ואף עסקיים.

למשל, אפליקציה לשיחות וידיאו, שיכולה לחבר אנשים מישראל עם אנשים מכל המרחב, ללא סינון, תוך מציאת תחומי עניין משותפים. במהלך ההאקתון הצליח הצוות ליצור קשר מרגש עם אנשים מעזה, מסוריה ואפילו מאיראן. תקשורת ישירה בין אנשים, אמרו המפתחים, בעולם אינטרנטי ללא גבולות, תאפשר לא רק היכרות, אלא גם קבלת מידע מהשטח.

אפליקציה נוספת, שהוצעה בצוות שכלל בחור ממזרח ירושלים, המכור למשחקי וידיאו((gaming ,כללה אפשרות לחיבור בין בני נוער וצעירים המשחקים במשחקים אלה, ולנצל פוטציאל של עשרות מליוני משתמשים במרחב שלנו להיכרות אנושית חוצת גבולות.

קבוצה אחרת הציעה שימוש בטכניקת מציאות מדומה (VR) כדי לאפשר לאנשים המגיעים לנקודות מיפגש בערים שונות לדמיין איך תראה המציאות שלהם ללא מלחמה. ילדי עוטף עזה ללא מרחבים מוגנים, ללא צבע אדום ועם בלוני שמחה ולא תבערה. ילדים בעזה משחקים בחוף הים, עושים את שעוריהם לאור חשמל ואינם חרדים מקולות הנפץ. הרעיון המשותף: אם אתה יכול לחלום עליו- אתה יכול לעשותו. אם אין חזון על השלום, השלום לא יגיע.

והיתה קבוצה שהציעה קמפיין להקמת משרד לשלום, שכל כולו יוקדש לחשיבה מתמדת על השלום ועל הדרכים להשגתו.

מה ניתן להסיק מהצעות אלה? הורגש רעב להכיר מה מתרחש בצד השני ואף לחוש אותו באמצעות השיחות הבלתי אמצעיות. אולי יש בכך כדי להעיד על חוסר אמון בתקשורת כמתווכת של המידע  ובפוליטיקאים כמתווכים את המציאות?

כדאי שנקשיב להם.

סביונה רוטלוי

שופטת (בדימוס)

תנועת נשים עושות שלום