חגית לביא: העשייה ביחד נותנת כוח ומחזירה תקווה

חגית לביא היא אחת משתי הצועדות שהובילו את הצעדה הארוכה במשך שבועיים מראש הנקרה לירושלים.

את דבריי בטקס הפתיחה של צעדת התקווה שהתקיים בראש הנקרה ב-4.10.2016 התחלתי כך:

“לתקווה פנים רבות. תקווה אוטופית ‘וגר זאב עם כבש’ שנמצאת בלב תמיד אך אינה משנה את החיים, ותקווה מעשית – ‘אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום’ שבה בחרנו אנחנו נשים עושות שלום, לאורה אנו פועלות כבר שנתיים, ואיתה אנחנו מתחילות את הצעד הראשון של צעדת התקווה כדי להשפיע על העתיד”.

קורות חיי והרקע התרבותי ממנו צמחתי מסבירים אולי את התודעה והפעילות החברתית פוליטית שלי. נולדתי וגדלתי בקיבוץ יחיעם. הייתי בשנת שירות באשקלון מטעם תנועת השומר הצעיר. בצבא שירתּי בב”ס שדה עין גדי כמדריכת טיולים.  למדתי מחשבת ישראל וחינוך מיוחד לתואר ראשון ותואר שני בתכנית לכתיבה יוצרת בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה. עבדתי כמורה לחינוך מיוחד בכמה מסגרות ובשנים האחרונות בארגון שמע עם ילדים כבדי שמיעה. לפני שנה פרשתי לפנסיה.

hagit-lavie-1

אל תחום הכתיבה הגעתי לאחר שמצאתי יומנים של סבא שלי יצחק לוי ז”ל. סבי נולד למשפחה מתבוללת בגרמניה, נחשף לציונות כשלמד באוניברסיטה בפרייבורג ועלה לישראל בשנת 1923. הסיפור שהפעים אותי ביותר היה שלאחר מלחמת העצמאות החליט שעל המדינה לעזור לכל אותם פליטים שנאלצו לעזוב את בתיהם בעקבות המלחמה. הוא לקח את זה כמשימה אישית וחיפש דרך כיצד לסייע לילדי הפליטים. לאחר שהצליח לאסוף סכום של 10 ל”י, חיפש דרך להעבירו למחנות הפליטים. לשם כך פנה במכתב לבן-גוריון. התשובה שקיבל מנחמיה ארגוב, שלישו של בן גוריון, הייתה שבן גוריון לא יכול לסייע. מכיוון ש”החלטת מה לעשות בכסף, ודאי תדע להמציאו לתעודתו בדרך הישירה” (המכתב הזה נמצא בידי…). הסבא היֶקה שלי הבין את הדברים כפשוטם וחצה את הגבול מישראל לירדן בשער מנדלבאום. חיילי האו”ם תפסו אותו בשטח ההפקר, הבטיחו להעביר את הכסף והמתנות לפליטים והחזירו אותו לישראל. התוצאה הייתה אשפוז בבית חולים לחולי נפש בטלביה.

אני זוכרת את עצמי בגיל 23 קוראת, דומעת ושואלת את עצמי, את מי צריך היה לאשפז? את סבא או את הנהגת המדינה?…

את הזיכרונות של סבא העליתי על הכתב. בעקבות הניסיון הזה ראיינתי וכתבתי ספרי ביוגרפיה נוספים של מייסדי המדינה נוסף על כתיבת פרוזה אישית והנחיית קבוצות של כתיבה יוצרת עם נוער ומבוגרים. בשנים האחרונות אני כותבת ועורכת באתר החברתי הדו לשוני (עברית-ערבית) דוגרינט, שבו יש לי טור של סיפורים, ביקורות ספרות ומסות חברתיות. בשנתיים האחרונות אני כותבת בעיקר בנושאים הקשורים ל”נשים עושות שלום”.

אולפת חיידר וחגית לביא - מובילות הצעדה

אולפת חיידר וחגית לביא – מובילות הצעדה

לנשים עושות שלום הגעתי עם הרכבת לשדרות. ומאז מלווה אותי ההרגשה שהגעתי למקום הנכון. אני מודה לכל הנשים שהצליחו לתעל את המצוקה אותה חוו במהלך מבצע צוק איתן לפעילות פוליטית וחברתית לשינוי המצב. אני מאושרת שהשכלתי להצטרף אליכן נשים עושות שלום ויחד אתכן להפוך את ההרגשה הרעה של מה שקורה במדינה לפעילות נחושה לשינוי המצב.

לצעדת התקווה הצטרפתי מתוך תחושה שאת הכוח שאנחנו מקבלות מהעשייה ביחד, את תחושת האופטימיות שאפשר לשנות אם נעשה זאת ביחד, חשוב להעביר הלאה, ואין כמו מסע בחברה הישראלית והפלשתינית כדי לבצע זאת.

ראו מאמרים שכתבה חגית: https://goo.gl/njPNsG  באתר האינטרנט של נשים שעושות שלום.