הימים הראשונים לאחר ה-7.10 היו ימים של שתיקה, חרדה ודכאון. הרחובות היו נטושים. אנשים הסתובבו בדממה. המילים נעלמו. הטבח הנורא שביצע החמאס ערער את כל עולמנו. חדירתם של אלפי מחבלים, הרצח המתוכנן של מאות אזרחים, בהם נשים, ילדים וקשישים, וחטיפתם של 250 אנשים לעזה יצרו פחד וחרדה כזו שלא חוויתי מאז הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. כמו אז, גם עכשיו, האכזבה נוראה: מהצבא, מהממשלה, מהמודיעין ״שאין כמותו בעולם״. אין מי שמגן עלינו. הלם וזעזוע.
שלושה שבועות לאחר השבעה לאוקטובר יצאנו מספר חברות ב״נשים עושות שלום״ לכיכר החטופים. עמדנו שם עם תמונות של ויויאן סילבר, ממובילות התנועה שלנו, שנחשבה אז לחטופה, וגם עם תמונתה של אמא של נטע חברתנו, דיצה היימן, ושאר החטופות והחטופים. מאז אותו היום אנחנו עומדות במשמרת יומית קבועה לתמיכה במשפחות וקוראות להשבת החטופים כולם הביתה, עכשיו.
…
אנחנו פועלות כבר עשר שנים למען הסכם שלום. כמו הרבה בארץ, אנחנו לא נעזוב את הדרישה להחזרת החטופים, לא נקבל שיש כ-100 אלף אזרחים מפונים מבתיהם בנגב המערבי ובגבול הצפון, ולא נעמוד בשקט כשבנינו ובנותינו נשלחים למלחמה אינסופית.
לכן המחאה שלנו השתנתה. בשבועות האחרונים אנחנו מצטרפות למשפחות שעוצרות את התנועה וקוראות בשמות החטופים. זעקות שהזמן אזל. אם לא נחזיר אותם בהקדם ונציל את החיים של מי שאפשר עדיין להציל, זה יהיה צל כבד על כל החברה הישראלית שלא יימחק הרבה מאד שנים. כל מי שראה את התצפיתניות נשבות על ידי החמאס מבין זאת. אך הממשלה מאשימה את משפחות החטופים בהיותן שמאלניות והמשטרה מפזרת הפגנות באלימות תוך שימוש בסוסים ומכתז"ית.
יש עכשיו עסקה על השולחן. עסקה שתבטיח את החזרת החטופים ואופק של תקווה לכולנו. אך אנחנו חרדות שכמו בפעמים קודמות, הקיצונים בממשלה יטרפדו אותה, בחיפושם אחרי ניצחון מוחלט בלתי מציאותי, שייגרר אותנו עוד עמוק בבוץ ויעלה בחיי חיילים וחטופים, בלי מוצא אפשרי.
במלחמות אין מנצחים, כולנו מפסידים. המציאות הקשה מנכיחה יום יום את מגבלות הכוח. רק ברית אזורית, ותהליך מדיני לפתרון אמיתי לסכסוך הישראלי-פלסטיני יכולים להביא שקט וחיים בטוחים שמגיעים כל כך לכולנו.
