בשמלה לבנה וסרט שמים – סיפור השראה / דנה ליברמן

עלינו לאוטובוסים בצומת משמר השרון, חבורה של זרות. ירדנו בקאסר אל יהוד, אתר יפהפה ליד יריחו. "ארמון היהודים", המקום שבו על פי המסורת היהודית חצו בני ישראל את נהר הירדן בכניסתם לארץ כנען. מול קאסר אל-יהוד, על גדת הירדן, נמצא אתר מהחשובים ביותר לעולם הנוצרי.  שם ע"פ המסורת הנוצרית, הטביל יוחנן את ישו ומאמיניו. נוף קדומים מרשים שבדיעבד אפילו לא הספקתי לתור.

מסונוורת מהשמש, מצאתי עצמי חוברת להמון נשים, רובן בשמלות לבנות, תלתלים אפורים טבעיים או כיסויי ראש צנועים. מפגשים ספונטאנים של לחיצות ידיים וניסיונות למצוא מי שיכולה לתרגם מערבית לעברית והפוך. היו גם במפתיע לא מעט גברים.

איכשהו לא הכנתי את עצמי לזה. הדקות הראשונות במפגש הגבול עם השפע הנשי המואר הזה היו כמו אהבה דמיונית שמתגשמת והולכת ומשביחה. זה היה יום השיא בצעדת התקווה של נשים עושות שלום, שבועיים בהם צעדו נשים מראש הנקרה לירושלים דרך ערים וכפרים עד לכינוס הזה.

ראשונה פגשתי את פטימה מרמאללה. היא בגילי, ד"ר לפסיכולוגיה שעבדה בעבר בלשכת ערפאת. הייתי נבוכה, סופר מסוקרנת ורציתי לשאול אותה מליון שאלות. אחרי שיחה קצרה בעיניים אנושיות התחבקנו והיא נתנה לי חולצה לבנה וכובע, שניהם עם ציור של יונה וזית. "זה מאבו מאזן" אמרה, "הוא נתן אישור למאות נשים פלשתיניות לבוא ולהביא את קולן, לתת מתנות צנועות של פיוס ולייצג הרבה אחרות". זה אמיתי? אירוע של דקה, אחד מיני רבים כאלו שחוויתי בהמשך היום לקחו אותי מתוך הנוף הקיים למציאות חברתית עתידנית, לארץ אברהם והשבטים. והנה נמצאת באוהל האדום*, בברית נשית ישנה אך חדשה .

זו פעם ראשונה בשבילי להיות בתהליך בו נשים  מכל מגזר בטריטוריה המסוכסכת שלנו מתכנסות יחד בפרהסיה, במאמץ להיחשף ככל האפשר. רבבות נשים לא מסתירות, לא מזגזגות ולא מזייפות, צועדות יחד בשנה האחרונה שלובות ידיים, בוערות עיניים, הלומות לב.

מתינוקות במנשאים ועד מאמות שראו כבר הכל, כולן מבינות שהחזרתיות עקרה, אין בה חזון עתיד. כולן עסוקות בלהגשים את התקווה האנושית הפשוטה לחיות בחופש, בביטחון ולהתפתח באחווה. חשבתי על זה שביומיום די שכיח שהנשים מזיזות את הגברים מאזור הנוחות. לתת יד, לשפץ, לשפר, לקדם את הבית. וגם פה, המדינה שהיא הבית, תקועה במגננה וריב שכנים קבוע. אז בהרמוניה ספונטאנית, במאמץ משותף שכל אחת נותנת מה שיכולה, התאספנו בירושלים לבקש מהשלטון לפחות לנסות גם.

היה רגע מסוים שצעדתי לבד לצד אשה זקנה ואיטית. חייכתי וחשבתי לחלוף על פניה אבל יצא שהסתכלתי לתוך עיניה והסתקרנתי. התחלנו לדבר ופשוט נמסתי לתוך האישה הזו, עיניה כחולות וחכמות וגופה כפוף.  רותי בת  83, כל חייה מחכה לשלום. פסיכולוגית ואקטיביסטית ויודעת בוודאות, כמו כולם,  שבסוף כל מריבה של בעל עם אשתו, אחים או שכנים, גם אחרי גירושים או שימוש נוראי בילדים –  בסוף חייבים להגיע להסכמה. ואני כבת 52, קיבלתי ים של פרופורציות והשראה מהמאמץ המתמיד שלה לצאת לרחוב, להשפיע על אנשים.

יום השיא של הצעדה זרם יפהפה. נחיל הנשים, הדבורים, הנביאות הלבנות חלף בירושלים  בשיח ער ושירת שלום עדינה ובסוף התמקם מול בית ראש הממשלה. ברגע מסוים עמדתי מול  הבמה, ליד בית פרטי יפהפה. החומה, המרפסות, הגינה – הכל היה מפוצץ מאנשים, נשים וגברים, הבעלים, האחים שבאו לתמוך בנשים. הצטופפתי בפינה, מנסה לצלם מבעד לראשי הזריזים שתפסו תצפית על החומה. בזמן שמקהלת הכושיות העבריות מדימונה הסתדרה על הבמה כיוונתי את המצלמה ו..עפתי לשמיים. התחילו לשיר את הללויה של לאונרד כהן בעברית ובערבית. אני מתמזגת עם השירה, הקהל נהיה תפילה משותפת ענקית. האנרגיה מאחדת את כל השפות והנה מתרחש עוד מפגש רגעי מאיר – יד מחבקת ומנחה אותי אל חיק אישה גדולה עגולה, ערביה שישבה בקצה החומה . עמאל משפרעם שזה עתה הכרתי. התפללנו בשיא הלב שיהיה כבר שלום.

קלטתי את עצמת הרכות שנשים יודעות ומעניקות. פחות מגברים יורות זבנג וגמרנו או סוגרות עניין בכאפה. כמי שהרות תשעה חודשים ומגדלות עשרים שנה, יש לנו סבלנות, יש לנו כוחות ואנו למודות התמדה. אנחנו יודעות להגיד מה לעשות אם נותנים לנו לדבר.

שמתי לב שנשים פעלו לקבל מעמד שווה לגברים והצליחו, למרות שמאבקן לא היה אלים ולא על מנת להתחרות בנעלי הגברים הן שינו את הסטטוס, אלא כדי לקבל מסלול על דרך המלך להשמיע את קולן. הכלים של הנשים הם מסוג של חריצות, אהבה, ארגון, תושייה שירה. אולי יש חזקים המרוויחים ממלחמה אך רוב האנשים פשוט אוכלים אותה ובטח האמהות והרעיות והאחיות והחברות שהמלחמות מורידות לטמיון את פרי בשרן.

אלימות לא פותרת כלום. היא כוח שלא מוצא מקום. רק פתרון יציב מוביל לחתימה על איזה שהוא הסכם שמאפשר לבני אדם לנשום בתקווה.   מי שמשתמש בכוחו להיות מודל ובוחר לעסוק בפיצול ,מעצים הגנות פסיכולוגיות לא מודעות וארכאיות של שחור לבן, טובים ורעים, אנחנו והם – הגנות פסיכולוגיות קדומות שמגבירות נוכחות בזמנים בהם קשה למוח לעבד מידע. בעצם ….בולם את החוכמה האנושית מלהתפתח. ממשקים בין אדם לחברו ובוודאי בין אדם למי שמוגדר אויבו לא קל לטייב ולא פעם קופץ לנו הקצה. מה שברור הוא שהידע, ניהול המשאבים, הכלכלה, התקשורת והניידות נהיו גלובליים על כל המשתמע מכך, והאתגרים וההזדמנויות משתנים ומתרבים.  ככל שמתבגרים נהיה ברור שרוב האפשרויות להתחזק נמצאות לא בקצוות הקיצוניים אלא בצבעוניות התוססת של המרחב בין השחור ללבן.

בתנועה הצעירה והסבלנית נשים עושות שלום  בה אני חברה כבר שנתיים וחצי מצאתי נשים ישראליות, פלשתיניות, דתיות וחילוניות שאינן אכולות טינה. הן ציידות אקטיביות של תקווה ונביאות של אור. התנועה גדלה בטור הנדסי גם אצלנו בשרון. המעגלים מתרחבים במוטיבציה מלאה של כל מי שנחשף למה שקורה. נוצרות בריתות ומעגלי שיתוף פעולה במאות מקומות, יוזמות חינוכיות תרבותיות עסקיות מכל סוג, שיחות והכרויות . יש  להקשיב למתחולל, לשינוי, לאומץ הקולות שדורשים פתרון מוסכם, אמיץ, משוכלל ולא אלים לסכסוך.

* האוהל האדום- התייחסות לספרה של אניטה דיאמנט בהוצאת מטר בו היא מתארת את תפקידן של הנשים בימי האבות ודרכי התארגנותן.

הכותבת – דנה ליברמן, פסיכולוגית ומרצה פרייסטייל. מתגוררת בקדימה ועובדת בייעוץ והדרכה במדינות מתפתחות