בונות עתיד משותף / אורלי קנת

דרשה לפרשת שלח לך

אורלי קנת- גן יבנה 2017

השבוע השתתפתי בכנס של "נשים עושות שלום"- ארגון שחברות בו נשים יהודיות וערביות, חילוניות ודתיות, מתנחלות וקיבוצניקיות. המטרה המשותפת לכולן- לחץ על ממשלת ישראל לפעול באופן אקטיבי להשגת הסכם מדיני לקץ הסכסוך. לארגון אין עניין להביע דעה על איזה סוג הסכם יושג (שתי מדינות/ אוטונומיה/ פדרציה/ מדינה אחת/ אפשרויות נוספות). המטרה היחידה היא שיושג איזה שהוא הסכם ושההרג המתמשך יבוא לקיצו.

היומיים בכנס גרמו לי לחשיבה מחודשת על פרשת השבוע שלנו- פרשת "שלח לך". אלוהים מצווה את משה לשלח אנשים שיתורו את ארץ כנען. נציג אחד מכל שבט- סה"כ משלחת מרגלים של 12 איש. בין תריסר הנבחרים אין אף אשה. נקודת המבט של מי שבוראת חיים, מגדלת חיטה, לשה בצק, מאכילה ילדים, טווה אריגים, מטפלת באמצעות צמחי מרפא, מביאה מים מהמעין לא קיימת. אמהות לא נשלחו לבדוק את טיבה של אמא אדמה בארץ כנען. נשים לא הובאו בחשבון כשהלכו לבדוק מי האנשים ומה טיב הארץ החדשה והמובטחת.

באופן לא מקרי רוב הגברים שחוזרים מהמסע נותנים דיווח קשה. ארץ אוכלת יושביה, מלאה בנפילים בני ענק, ערים בצורות ועמלק יושב בנגב. זה דיווח המבוסס על פחד, מגביר יאוש וזורע פאניקה. ואכן התגובה המיידית של בני ישראל היא בכי ותלונות, אמירות היסטריות על כך שעדיף היה למות במצרים או במדבר ושרטוט של אופק מדיני קודר- "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז, הלא טוב לנו לשוב מצרימה". בתוך המהומה הזו טוב שיש דעת מיעוט של שני גברים, כלב בן יפונה ויהושוע בן נון, שיש להם נקודת מבט קצת אחרת. מזל שלא משתיקים אותם כי "הרוב קובע" ומבינים שיסוד מרכזי בדמוקרטיה הוא חופש ביטוי ולגיטימיות של המיעוט להשמיע את דעתו בצורה גלויה מבלי שיחששו לחייהם או למקור פרנסתם על הבעת דעה שונה מדעת הרוב.

קפיצה חזרה לכנס "נשים עושות שלום"- המשבצת המרתקת ביותר מבחינתי היתה משבצת שבה פגשנו את  הודה אבו ערקוב- המנהלת האזורית של ארגוני השלום במזרח התיכון. הודה היא אשה צעירה, משכילה, ביקורתית ומרשימה בצורה יוצאת דופן. יש לה משנה סדורה, המבוססת על ניתוח חד של 100 השנים האחרונות בתולדות הסכסוך, עם חזון מגובש לעתיד הרבה הרבה יותר טוב לכל בני האדם שחיים בשטח האדמה המסוכסך ורווי הדם הזה. היא לא פוחדת להתעמת עם ישראלים, אמריקאים, מדינות ערב, הנהגת הרשות הפלשתינית, קיצונים דתיים מוסלמים וכל גורם אחר שלהבנתה תוקע מקלות בחזון של חיי חרות, חופש, שלום, שגשוג כלכלי ותרבותי ולכל בני האדם החיים במרחב המשותף שלנו. במקביל יש לה גם תוכנית מגובשת לאיך מתקדמים אל עבר החזון הזה.

הודא אבו ערקוב (באמצע) עם משתתפות הסמינר, יוני 2017

מה שהכי תפס אותי בהרצאה שלה היה מקבץ עובדות מרתקות ומפתיעות שהיא זרקה לחלל החדר והכו אותי בתדהמה גדולה. 97% מהפלשתינים יודעי קרוא וכתוב. רק 3% אנלפבתים. יש לפלשתינים 15 אוניברסיטאות, מכונים טכנולוגיים ומכוני מחקר. 16 אחוז מהשופטים בבתי המשפט שלהם הן נשים ובראש ארבעה בתי דין שריעה, המקבילים לבתי דין רבניים שלנו, עומדות נשים. 3000 בוגרי לימודי מדעי המחשב נפלטים לשוק העבודה בכל שנה ומחלקות מחקר ופיתוח של חברות ההיי-טק הפלשתינים הן היחידות מכל העולם הערבי שמצויות בקשר הדוק עם מפעלי ענק בינלאומיים. הודא מספרת על כל זה ומסבירה כיצד הרוב השפוי בשני הצדדים צריך להתאחד בעוצמה ובנחישות מול מיעוט קטן וקיצוני שמתוך אידאולוגיה לאומניות או דתיות מנסה לחבל ברעיון שכולנו נחייה חיים של שלום בר קיימא.

החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם, עליה שמענו בהרצאה אחרת, מבקשת מכל המדינות החברות באו"ם לקדם נשים לתפקידי מפתח בכל תחומי המדיניות הציבורית ובנושאי חוץ ובטחון בפרט. הנסיון מכל העולם מלמד ששילוב נשים בועדות לפתרון סכסוכים מקדם פתרונות יותר יציבים, יותר ארוכי טווח ויותר רחבים עבור כלל האוכלוסיה. הנחת הבסיס היא שנשים רואות דברים אחרת, מפתחות תקשורת אחרת ומגשרות בדרך אחרת על מכשולים כדי לקדם חיים טובים יותר לילדים שלהן.

בזמן שהודא הריצה בקצב מסחרר ובאנגלית נקייה ויפייפיה עובדות ועוד עובדות לאויר, פתאם הבנתי שמה שחסר לנו זה משלחות של מרגלים שיתורו את ארץ כנען. משלחות, שהפעם יורכבו מגברים ונשים, שיעברו את גדר ההפרדה וילכו ללמוד על הארץ שהיא לגמרי ארץ אבותינו ושהיום גרים בה 350 אלף מאחינו היהודים ועוד קרוב ל3 מליון מבני דודנו הפשתינאים. צריך לצאת ולתור אותה. לא בהחבא אלא בגלוי. להיפגש, לשוחח. לבדוק מה טיבן של הערים שאנו חווים אותן כבצורות מפנינו. מי הם הענקים שמפחידים אותנו כל כך? אולי דעת המיעוט שטוענת שאנחנו יכולים להם נכונה? אולי אם יהיו נשים במשלחת בכלל נלמד שלא צריך להילחם בהם כי גם בצד שלהם יש אנשים שמקדמים שיתופי פעולה.

דבר אחרון- הסיפור המעניין ביותר, בעיני, הוא תמיד הסיפור הפנים יהודי. אחרי שיהושע וכלב אומרים את דבריהם, אחרי שהם מגינים על הארץ הטובה ומנסים להעמיד מול הפחד והיאוש תקווה לעתיד טוב יותר תגובת העם היא " ויאמרו כל העם לרגום אותם באבנים". הדרך של הרוב היהודי להתמודד עם המיעוט היהודי שחושב אחרת היא אלימה. לא בפייסבוק, לא בהשמצות, לא בפשקווילים ואפילו באיומי פיטורין אם יביעו עמדה שנוגדת לעמדת הרוב. הדרך היא אבנים וסקילה. המשך הפסוק הוא "וכבוד ה' נראה באוהל מועד את כל בני ישראל". מי שמציל אותנו מעצמינו זה כבוד ה'. מי שמונע שפיכות דמים, רצח פוליטי על הבעת דעה אחרת זה כבוד ה'. בשנת 2017, כשכבוד ה' לא יורד עלינו באופן שגרתי, זו אחריות שלנו לשמור על זכות המיעוט להביע דעה ואחריות שלנו, גברים ונשים ישראליות לצאת לתור את הארץ.