אמאל ריחאן: קמתי והחלטתי להגיד בקול רם: די!! חלאס!!

הכירו את אמאל ריחאן, אחת מארבע רכזות ההיגוי שמובילות את התנועה שלנו בימים אללה.

Amal pic1

מקבלת תעודה של פעילה חברתית מצטיינת

תושבת יפו שגדלה והתחנכה בשכונת עג’מי, אם לארבעה, בעלת תואר שני בערבית ואסלם ועובדת כמורה. את פעילותה ההתנדבותית-חברתית החלה כבר בגיל 17 בעבודה עם בני נוער ועד היום ממשיכה ותורמת מזמנה לפעילויות קהילתיות בדגש על העצמת נשים וקידום השלום. במסגרת פעילותה יזמה, בשיתוף גופים עירוניים, תכנית ללימוד השפה העברית לנשים המתגוררות ביפו ואינן שולטות בשפה. נוסף על כך התנדבה במועדון האישה והנערה הערבייה, מסגרת עירונית המהווה “בית חם” לנערות במצוקה, ושיחקה בכמה סרטים המשקפים את החיים בין הערבים ליהודים. אחד הסרטים (עג׳מי) היה מועמד לאוסקר. אמאל היא דמות מוערכת ביפו. לאורך כמה שנים הייתה אמאל חברה בוועדת התרבות של המשלמה ליפו ועסקה בארגון אירועי תרבות לקהילה הערבית בעיר. בשנת 2006 קיבלה את “אות אשת העיר” על תרומתה לחברה ואשתקד קיבלה מראש העיר רון חולדאי תעודת הוקרה כפעילה חברתית מצטיינת.

ובתוך כל אלה היא מצליחה לשלב פעילות למען השלום. ממייסדות תנועת נשים עושות שלום,  אמאל הייתה אחת הדוברות המרכזיות ברכבת לשדרות ובעצרת ההשקה של התנועה ב-2014. ב-2015 יזמה וארגנה לתנועה אירוע מרגש עם מקהלת שירנא במרכז הקהילתי ערבי-יהודי ביפו. היום כאמור היא חברה בצוות המוביל של התנועה.

“הצטרפתי לנשים עושות שלום לאחר שחוויתי חודש מטלטל מבחינה נפשית בתום מלחמת צוק איתן. נולדתי בישראל, גדלתי כאן, וכל חיי אני מקיימת יחסי חברות מצוינים עם שכניי היהודים. כשהסתיים המבצע התחלתי להרגיש עוינות מצד מקצת התושבים היהודים, עוינות שהתבטאה במילים ובמבטים. הנורא מכל הייתה התחושה שאני חסרת זהות – הערבים במדינות השכנות שונאים אותי כי אני ישראלית, היהודים שונאים אותי כי בעיניהם אני לא ישראלית אלא ערבייה. אני לא מצליחה להבין מדוע פונים אליי בלשון ‘אתם’. מי זה ‘אתם’? אני בן-אדם בדיוק כמו כולם, יש לי חברים מכל שכבות החברה. כולנו שווים, כולנו אחים, אני לא רוצה את ההפרדה הזו”.

אמאל ריחאן ומרילין סמדג'ה

אמאל בפגישה של נשים ערביות ויהודיות, מאי 2016

לקראת יום העצמאות כתבה אמאל:  “אחרי כל השנים הקשות של מלחמות, של שנאה וגזענות, חשבתי שאני לא יכולה לשבת בחיבוק ידיים  ולהתבונן במציאות הלא נעימה. קמתי והחלטתי להגיד בקול רם: די, נמאס לי! חלאס! אני בעד קיום משותף, אני רוצה שלום! מגיע לנו לחיות יחד כבני אדם בכבוד הדדי ובאהבה כי אנחנו שווים. לא צריך לריב על האדמה שבסוף היא תשלוט בנו. כולנו חייבים להיות אופטימיים כדי להחזיר את התקווה, ולסרב לחיות בייאוש ואכזבה”.

“אני מקווה שבשנה הבאה כל העולם יחגוג למען עם ישראל והפלסטינים בהשגת הסכם מדיני ושלום אמיתי ונצחי”