אביגיל שור: כיצד אני, הצעירה, יכולה להשתלב בתנועה

אני אביגיל שור, כמעט בת 18. בימים אלה אני נבחנת בבחינות הבגרות ומסיימת את לימודיי בתיכון תלמה ילין במגמת תאטרון ומחשבת ישראל.

בהתחלה פגשתי את נשים עושות שלום באירועים גדולים אליהם הגעתי בדרך כלל עם המשפחה. התנדבתי לעשות טלפונים לקראת צעדת התקווה ונהניתי להיות חלק מהתנועה המרגשת הזו אך עוד לא הבנתי אותה ולא ראיתי כיצד אני, הצעירה, יכולה להשתלב בה.

במהלך השנה, הוסיפו אותי לקבוצת ה- whatsup של תא הצעירות שהיה בשלבים ראשונים של התארגנות. המטרה העיקרית הייתה הכנה של אירוע הפואטרי סלאם במועדון הבסקולה, שאותו הובילו יובל חקלאי ונועה גור- גולן. עזרתי במה שיכולתי ושמחתי לתת יד. האירוע עצמו היה נהדר! הגיעו 300 אנשים והיה ערב מעורר ומשמעותי.

משם הכל הלך מהר מאוד, באופן טבעי וכל כך נכון. הרגשתי שאני רוצה לקחת חלק בבניית תא הצעירות ושאני רוצה להאמין, להתמלא בתקווה ולפעול. הרגשתי שאני חייבת לקחת אחריות על המציאות בה אני חיה ולפקוח את עיניי ושהתנועה היא הדרך לעשות זאת.

יחד עם רעות לואי ובהנחיית כדיה מוזס, ראש צוות מגוון, ארגנו מפגש צעירות ראשון במועדון המפלט באוניברסיטת תל אביב. לא התאכזבתי יותר מדי מהנוכחות הדלה כי הורגש שאנחנו עושות, שאנחנו רוצות, מאמינות ומוכנות לשינוי. והנה עכשיו, אחרי שלושה חודשים נערך באותו מקום המפגש השלישי של תא הצעירות בתל אביב, אך הפעם בחברת 60 צעירות וצעירים!

תא הצעירות מתרחב ומתפתח: צוות אסטרטגיה פועל ומנחה את הפעילות הענפה (מפגשים בירושלים, מפגשי היכרות בתל אביב, הרצאות ועוד פעילויות ואירועים בעתיד הקרוב), יש לנו מעל 300 רשומות ורשומים, תפוצת מייל, פייסבוק ואינסטאגרם פעילים וצוות קריאיטיב של התא.

ברור שאני מגיעה באופן שוטף לאירועי התנועה – להרצאות, למשמרות “סעו לשלום” בצמתים, הייתי במפגש עם שגרירות העולם ביום האישה הבינלאומי, נסעתי ברכבת השלום כאשר עליתי לדבר כמייצגת אחד מ-12השבטים של התנועה, השתתפתי בארוחה לשבירת צום הרמדאן בלוד ועוד. אני שייכת לצוות המאה, הצוות המוביל של התנועה וכך גם נחשפת אל המחשבות, הרעיונות והדיונים שבה, וגם לוקחת חלק ומשפיעה על תכניות הפעולה.

השתתפתי בהפגנות ובאירועים פוליטיים בנושאים שונים שזועקים גם הם לשינוי, אך נשים עושות שלום היא תנועה אחרת. כאשר שומעים על התנועה, רבים אומרים: “מה המסר שלכן? אתן לא אומרות כלום”. אני מבינה את האמירה הזו וגם אני מתלבטת בה פעמים רבות. אנו רגילים למציאות שבה הכל כל כך ממוסגר ומוגדר, אנו רגילים להקים בינינו חומות ולהתבצר במחנות עם עמדות מקובעות כשכל מחנה משוכנע שהאמת לאמיתה בצד שלו.

אביגיל נושאת דברים באירוע רכבת השלום לבית שאן

לכן התנועה שלנו מגיעה מעמדה צנועה וכנה. אנחנו לא מציעות דרך מסוימת לקידום השלום! אף אחד/אחת מאיתנו לא עשה/עשתה שלום בין עמים ומדינות ולשלום דרכים רבות וכיוונים שונים. המנהיגים, תפקידם לא לנוח ולא לשקוט עד אשר יהיה הסכם מדיני שמקובל על שני הצדדים. יתרה מכך, התנועה, בניגוד למה שמוכר לנו, מחברת במקום להפריד ולפלג, מחברת בין  מרכז, ימין ושמאל, ערביות ויהודיות, מתנחלות ופלשתינאיות. אני מוצאת בתנועה תקווה גדולה ואמונה. אני מוצאת בה יותר מקום לשיח ולקבלה, להבנה ולדיאלוג מאשר לשנאה ולריחוק שמורגשים היום במקומות רבים בישראל. כאשר התנועה תייצג את כל מגוון הנשים במדינה, נוכל ליצור שלום בינינו ומציאות טובה יותר לכל תושבי הארץ.

כל מפגש של התנועה נפתח בסבב של משתתפות העונות לשאלה: “למה את כאן?” ההמשך, מדהים ככל שיהיה, לא מתעלה על הפתיחה הזו שעבורי היא המקום הכי מרגש ומשמעותי. אז אני כאן כי אני לא רוצה לאבד את התקווה, כי אני יודעת שהשלום מורכב ומסורבל אבל הוא אפשרי! וזו אחריותי למצוא דרך לעשות כל שניתן כדי לצמצם את האלימות ואת השנאה.